ביאור שטיינזלץ על נדרים ל״ג

1 ומקשים: והא והרי מן מאכל נדר ולא מדבר אחר! אמר ר' שמעון בן לקיש: באומר "הנאת מאכלך עלי", ובכלל זה כל הנאה השייכת למאכל.

2 ומקשים על כך: אימא אמור שלשון נדר זו כוונתה שלא ילעוס חיטין של המודר ויתן על מכתו לרפואה, שהיא הנאה שבאה מכוח מאכל, אבל לא לדברים המביאים לידי מאכל! אמר רבא: באומר "הנאה המביאה לידי מאכלך עלי", כלומר, אסר עצמו מכל דבר שמביא לידי אכילה.

3 אמר רב פפא: לקחת מן המודר שק להביא פירות, או חמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא בעלמא סל בלבד, מכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסורה. בעי שאל רב פפא: אם רוצה הנודר הנאת מאכל לשאול מהמודר ממנו סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה כאשר הוא הולך למשתה, כדי שייראה כעשיר, מהו? האם נאמר שאסור, משום שעל ידי כך גורם בעקיפין שיתנו לו אוכל קודם לאחרים, או מאכלים טובים יותר, והרי זו הנאה המביאה לידי מאכל? וכן מיפסק ומיזל בארעיה לחתוך, לקצר דרכו וללכת דרך הקרקע שלו ועל ידי כך ממהר לחזור לביתו לאכול, מאי מהו?

4 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו במשנתנו: אבל משאיל לו למודר ממנו הנאת מאכל חלוק וטלית נזמים וטבעות. ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר שלא ליראות בהן, שאינו הולך עימם בין הבריות ואין לו הנאת מאכל על ידי כך, וכי צריכא למימר צריך לומר שמותר? הלא רק ממאכל נדר ממנו! אלא לאו האם לא אפילו כששואל כדי ליראות בהן, וקתני ושנה "משאילו"!

5 ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר שמדובר במשנה שלקח על מנת שלא ליראות בהן, ואיידי דקתני רישא ומתוך ששנה בתחילה "לא ישאילנו" על מנת להגדיר מה הם הדברים האסורים בהשאלה, תנא סיפא שנה בסוף "משאילו", אף שאין בכך שום חידוש. ושאלת רב פפא נשארה איפוא ללא פתרון.

6 א משנה וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש, אם היה זה מקום שמשכירין אנשים לחבריהם חפצים כיוצא בהן תמורת תשלום — אסור למודר הנאת מאכל לשאול אותו מן המדיר, שהרי מרוויח כסף על ידי השאלה זו, ונמצא שבאופן עקיף מביא לידי מאכל.

7 ב גמרא מדברי המשנה מדייקים: מכלל הדברים במשנתנו עולה דרישא שבראש, בתחילת המשנה לגבי איסורו של המודר בכלים שעושים בהם אוכל נפש, כגון נפה וכברה, מדובר אף על פי שאין משכירין כיוצא בהם אלא הכל נוהגים להשאילם בחינם. ונברר מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רב אדא בר אהבה: ר' אליעזר היא, הסבור שאפילו ויתור אסור בנדרים. שאף דברים שאנשים עושים כרגיל ואינם מקבלים עליהם שכר — מכל מקום אסורים במודר מחבירו.

8 ג משנה המודר הנאה שלא יהנה מחבירו — אם רצה חבירו שוקל לו את שקלו, משלם עבור המודר את מחצית השקל למקדש, ופורע לו את חובו, ומחזיר לו את אבידתו ואין זה נקרא שמהנה אותו. מקום שנוטלין עליה על השבת אבידה שכר — תפול תינתן הנאה זו שמקבל עבור ההשבה להקדש.

9 ד גמרא ממה שהתירה המשנה לשלם חובות שונים עבור המודר בהנאה מסיקים: אלמא מכאן שכל התשלומים הללו נחשבים כאילו היו אברוחי ארי בעלמא הברחת אריה בלבד הוא, ושרי ומותרת, כלומר, שאין מחשיבים זאת כנתינת דבר, אלא כאילו מסלק ממנו היזק "אריה" שעתיד לקרות לו, ודבר כזה אינו נקרא הנאה אלא מניעת נזק.

10 ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור שכל הדברים הללו אינם נחשבים אלא מניעת נזק? אמר רב הושעיא: זו

11 דברי חנן היא במחלוקת המבוארת להלן, שהפורע חוב עבור אדם אחר, אין לו זכות תביעה עליו שישיב לו את כספו ואינו אלא כמסיר ממנו נזק.

12 רבא אמר: אפילו תימא תאמר שהלכה זו של מודר הנאה היא כדברי הכל באותה מחלוקת, אולם נאמר הדבר גבי אצל מודר הנאה דיהיב שנתן לו המלווה למודר את הכסף על מנת שלא לפרוע. כלומר, התנה עימו שלא יוכל לכוף את פריעת החוב, אלא אם ירצה הלווה — ישלם לו. ובמקרה כזה לא סילק ממנו המדיר התחייבות ממונית ממש.

13 ושואלים: מאי מה היא אותה דעה של חנן שהזכרנו? ומשיבים: דתנן שכן שנינו במשנה: מי שהלך למדינת הים חוץ לארץ ועמד אדם אחד מרצונו ופירנס את אשתו, ולאחר שחזר הבעל תובע ממנו המפרנס את הכסף שנתן לאשתו. חנן אמר: איבד הנותן את מעותיו, ואין כאן מקום לתביעה, כיון שהבעל לא התחייב לתת לו דבר, והנותן עשה זאת מרצונו.

14 נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע הנותן כמה הוציא, ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם של בני כהנים גדולים. אמר ר' יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, שבכל מקרה כזה הניח מעותיו על קרן הצבי. כלומר, סיכן את כספו בדבר שאין בו שום בטחון.

15 ומסבירים את טעם המחלוקת בין רבא ורב הושעיא בפירוש המשנה: רבא לא אמר כרב הושעיא וסבר שפירושו עדיף משום דקא מוקים לה למתניתין שמעמיד אותה, מסביר את משנתנו כדברי הכל, ועדיף להסבירה כך מאשר להסבירה כדעת חכם אחד. ומצד שני רב הושעיא לא אמר כרבא משום שיש מקום לגזור גזירה ולאסור לפרוע עבור המודר מלוה שניתן על מנת שלא ליפרע משום מלוה שניתן על מנת שיוכל לכפותו ליפרע. ולכן הוא מסביר את המשנה דווקא כשיטת חנן שפריעת חוב של אחר אינה אלא מניעת נזק לו.

16 א שנינו במשנה: מחזיר לו את אבידתו. פליגי בה נחלקו בכך ר' אמי ור' אסי, חד אחד מהם אמר: לא שנו אלא בשנכסי המחזיר אסורין על בעל האבידה, דכי מהדר ליה שכאשר הוא מחזיר לו — מידעם דנפשיה קא מהדר ליה דבר משל עצמו הוא מחזיר לו. שהרי אין האיש שנאסר בנדר נהנה כלל מחבירו, ורק את רכושו שלו הוא מקבל בחזרה. אבל אם היה להיפך שנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר — לא קא מהדר ליה אינו מחזיר לו מפני שאז מתברר דקא מהני ליה שמהנה אותו בעל האבידה את המחזיר בעקיפין, שהוא מרוויח על ידי כך פרוטה של רב יוסף. שאמר רב יוסף ששומר אבידה נחשב כשומר שכר כי העוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת באותה שעה, ונמצא פטור מלתת פרוטה של צדקה לעני. ומכאן שלמשיב האבידה יש רווח מסויים מן האבידה, ואסור לו הדבר משום שהוא מודר הנאה מבעל האבידה.

17 וחד ואחד מהם אמר: אפילו כשהיו נכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר — מהדר ליה מחזיר לו, ומה שאמרת שיש בכך הנאה למחזיר משום פרוטה של רב יוסף — הרי דבר זה לא שכיח מצוי שיזדמן לו עני בדיוק בשעה שדואג לאבידה, ולכן אין לומר שהשבת אבידה יש בה רווח כלשהו.